וסכת על הארון. [מכאן היה אומר רבי, כל מקום שנאמר על – בסמוך משמע ולא על ממש אדכאן ליכא למימר על ממש, דהא הפרוכת היתה מחיצה להבדיל בין הקודש ובין קה"ק כדכתיב בפ' תרומה, וע"כ שהיתה הפרוכת אצל הארון ולא עליו ממש, וע' בסוכה ז' ב' ובירושלמי סוכה פ"ז ה"ז הובא פסוק זה לענין דופן סוכה, ומפני כי לא קיי"ל כאותה דרשה לכן השמטנוה. . (מנחות צ"ד א׳)
בין אהל מועד. תניא, ר׳ יוסי הגלילי אומר [כתוב אחד אומר ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח וכתוב אחד אומר (פ׳ ו׳) ונתת את מזבח העולה לפני פתח משכן אהל מועד, הא כיצד], היה נותן לכיור בין האולם ולמזבח משוך קמעא כלפי דרום בכונת הקושיא דפסוק הראשון מורה דהכיור היה מפסיק בין אהל מועד ובין המזבח, ופסוק השני מורה דהמזבח היה ממש כנגד פתח אהל מועד בלא הפסק דבר בנתיים, ולכן כדי שלא יסתרו הפסוקים זא"ז צ"ל שהיה צריך ליתן הכיור כל מה שאפשר לקרבו באויר שבין מזבח לאהל מועד, ובלבד שלא יהא מפסיק בין מזבח ולפתח, וזה יצוייר באופן כזה שנתנו הכיור בין האולם ולמזבח משוך מעט מזוית המזבח ולדרום [ולא לצפון, משום דצפון צריך שיהיה פנוי מכלים כדילפינן בגמרא כאן ולפנינו בר"פ ויקרא בפסוק צפונה לפני ה'], נמצא שאינו כנגד המזבח כלל אלא כבין אהל מועד ולמזבח. . (זבחים נ"ט א׳)
ואת כל כליו. מכאן דכשם שהמזבח אינו מקדש אלא לדעת כך הכלים אין מקדשין אלא לדעת גר"ל כשם שאם העלו חולין על גבי המזבח בודאי אינו קדוש אלא א"כ הקדישן מתחלה במכוון, כך אין הכלים מקדשין אלא א"כ נותנין לתוכן מפורש על מנת שיקדשו. וע"ע מענין זה בבבלי סוכה נ' א' ובתוס' שם. . (ירושלמי סוכה פ"ד ה"ז)
וקדשת אח המזבח. לרבות שהנוגע בכבש המזבח נקדש בנוגע במזבח דעיין מש"כ לעיל בס"פ תצוה בפסוק כל הנוגע במזבח יקדש. . (זבחים פ"ז א׳)
ויהי בחודש הראשון. תניא, מאימתי תורמין תרומת הלשכה – מאחד בניסן, דכתיב בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן, ותני עלה, בו ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה הכי באופן אחר לא היה באפשר, שא"א היה להקדים שהרי עדיין לא הוקם המשכן, וגם לא היה באפשר לאחר, כי מכיון שהוקם המשכן הוצרכו לתרום הלשכה ולהביא קרבנות הצבור שקרבו בו ביום, וילפינן כן לדורות שמתחילין לתרום מן החדש באחד בניסן. ועל יסוד זה קיי"ל דבאחד באדר משמיעין על השקלים, ככל זמן ב"ד שלשים יום, וע"ע לפנינו בפ' פינחס בפסוק זאת עולת חודש בחדשו נביא עוד דרשה בענין זה. . (ירושלמי שקלים פ"א ה"א)
ויקם משה. תניא, רבי אומר, ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו, מכאן דמעלין בקודש ואין מורידין ופירש"י וז"ל, מדרישא וסיפא דקרא בלשון הקמה דאפילו בצחות הלשון לא הורד ש"מ דאין מורידין, עכ"ל. וגם יש לפרש הכונה ע"פ המבואר במ"ר דבכל ז' ימי המלואים היה מקימו ומורידו, וחזר והקימו והורידו, יעו"ש, ומדלא כתב גם ויורד ש"מ דאין לשון כבוד הוא לכתוב בו ירידה, וש"מ דאין מורידין בקודש, ועיין ברש"י מגילה כ"ו א' הביא מתוספתא דמכאן ילפינן דמעלין בקודש, והיינו משום דבצלאל עשה את המשכן ומשה הקימו, והא דאין מורידין ילפינן מפסוק אחר בפסוק ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח. ומטעם זה דמעלין בקודש ואין מורידין קיי"ל שאין מוכרין ס"ת כדי לקנות ספרים או לכתוב גיטין על קלף המעובד לשם ס"ת אסור וכדומה, ועיין באו"ח סי' קנ"ד ובב"ח ליו"ד סי' ע"ר. וע' בברכות כ"ח א' איתא הלשון גמירי מעלין בקודש ואין מורידין, ותמה הגרי"ב בגה"ש על הלשון גמירי אחרי דמפסוק ילפינן זה, אמנם בירושלמי בכ"מ הובא ענין זה ולא יליף משום פסוק, ובירושלמי ברכות פ"ג ה"ג איתא הלשון שמעתי שמעלין בקודש וכו', וצ"ל דהלמוד מהפסוק ההוא הוא אסמכתא וגוף הענין היה לחז"ל בקבלה. . (מנחות צ"ט ב׳)
ויפרש את האהל. [מכאן דאהל של פשתן קרוי אהל] זדבמשכן לא היה בו שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב עשר יריעות שש משזר, וכבר נזכרה דרשה זו לפנינו לעיל בפ' תרומה בפסוק ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר (כ"ו א') ושם בארנוה בכל פרטיה, ועוד נבארה אי"ה בפ' חקת בפסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל, עיין שם ושם. . (שבת כ"ח א׳)
ויפרש את האהל. אמר רב, משה רבינו עשר אמות היה, שנאמר ויפרש את האהל על המשכן וכתיב (פ׳ תרומה) עשר אמות אורך הקרש, אמר לי רב שימי בר חייא, א"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום דתנן גופו גדול מאבריו הרי זה בעל מום, אמר ליה, באמה של קרש חקס"ד דרב שימי דרב ס"ל דבאמה דידיה משערינן ולכן הקשה לו א"כ עשיתו למשה בע"מ דיתחייב דיהיה גופו גדול מאבריו [מזרועותיו], והוא משום דכל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו, והשיב לו רב דכונתו דמדת האמות שאמר הוא באמה של קרש, וע"ל בפ' במדבר ג' כ"ו. . (בכורות מ"ד א׳)
משה אהרן ובניו. א"ר יוסי ב"ר חנינא, כל כיור שאין בו כדי לקדש ממנו ארבעה כהנים אין מקדשין בו, שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו טפירש"י משה ואהרן תרי ובניו תרי ואף משה כהן היה בשבעת ימי המלואים, ואע"פ דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי נדרש, עכ"ל, ורמב"ם פ"ה ה"ג מכמ"ק הביא הפסוק דפ' תשא ורחצו ממנו אהרן ובניו והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עמהם, עכ"ל, והכ"מ העיר למה לא הביא הפסוק שלפנינו. וי"ל משום דקשה ליה קושיית רש"י דהא לא כהנו בבת אחת וכמ"ד בע"ז ל"ג דמשה לא כהן אלא בז' ימי המלואים, אך צ"ע הלא עכ"פ בגמרא מביא פסוק זה. ואולי היה לפני הרמב"ם גירסא אחרת בגמרא. ויתר הענינים השייכים לפסוק זה הובאו ונתבארו לפנינו לעיל בר"פ תשא. ומה שהקשה שם הכ"מ למה לא מצרכינן שיהיה בכיור כדי לקדש ששה כהנים, כיון דבני אהרן היו ארבעה ומשה ואהרן הרי ששה, י"ל דפי' הכתוב ורחצו אינו צווי אלא ספור דברים בהוה, כמו והיו רוחצים, ור"ל שמספר הכתוב שהקים משה את המשכן ושם את הכיור ונתן מים ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, ומצינו הרבה לשונות כאלה במובן זה, וס"ל לר' יוסי ב"ר חנינא בעל המאמר הזה כמ"ד במ"ר פ' אחרי שמתו נדב ואביהו בשביל שלא היו רוחצים ידיהם ורגליהם קודם כניסתם למקדש וא"כ היו באמת רוחצים רק שני בני אהרן אלעזר ואיתמר, ועם משה ואהרן הוי ארבעה, ובאמת יש סמוכין לומר דהפי' ורחצו שבכאן אינו צווי, יען כי בכלל צווי ענין זה מבואר בר"פ תשא, ובכאן לא איירי בכלל בענין צוויים אלא בספור דברים, ודו"ק. . (זבחים י"ט ב׳)
ובקרבתם אל המזבח. אין ריחוץ ידים ורגלים בבמה, דכתיב ובקרבתם אל המזבח ירחצו יר"ל בבמה מותר להקריב בלי רחיצה, והיינו בבמה קטנה שכל אחד עשה לעצמו בחצרו וגינתו להקריב עליה קרבנותיו [בשעת היתר הבמות דהיינו קודם בנין הבית בשילה ואחר שנחרבה שילה בימי עלי – קודם שנבנה המקדש בירושלים]. וטעם הדבר משום שלא היתה שם השראת השכינה וממילא אין מעלת קדושתה כקדושת המזבח שתעכב בה רחיצה, אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש נהגו כמו במקדש, וכן יש כמה ענינים שמשונים דיני במה קטנה מדיני המקדש וכמשכ"ל בפ' תצוה סוף פרשה כ"ח יעו"ש, והכל מטעם העדר השראת השכינה שם כמש"כ. ונראה דסמך דרשה זו על לשון המזבח בה' הידיעה דמשמע ליה המזבח דאיירי ביה קרא דהיינו מזבח של משכן ולא של במה, ולא ידעתי למה לא סמך דרשה זו על הפסוק הקודם דפ' תשא (ל' כ') ירחצו מים בגשתם אל המזבח, וצ"ע. . (שם קי"ט ב׳)
ולא יכול משה. ר' אלעזר רמי, כתיב ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכתיב (ס"פ משפטים) ויבא משה בתוך הענן, מלמד שתפסו הקב"ה למשה והביאו בענן יאהא דלא פריך מפסוק ובבוא משה אל אהל מועד דכתיב בפרשה זו פשוט הוא די"ל דהיינו בהסתלקות הענן, והא דלא יכול לבא היה בעת שכינת הענן, אבל מפסוק ויבא משה בתוך הענן מקשה שפיר, דכיון דהענן לא היה מניעה לביאתו, א"כ מה זה הטעם בפסוק הקודם ולא יכל לבא כי שכן עליו הענן, ומתרץ שתפסו הקב"ה והביאו בענן, ר"ל שהחזיק בו להגן עליו מחמת קדושת הענן וכמ"ש בחולין צ"א ב' על הפ' והנה ה' נצב עליו כאדם שמגין על בנו, יעו"ש, ועיין בפירש"י בפסוק זה. . (יומא ד׳ ב׳)
